פרדוקס אירוני שוכן בלב הדילמה החשובה ביותר בדור הנוכחי של ארכיטקטורת מערכות מידע ארגוניות, כיצד לעבור לענן בביטחון. מצד אחד:
חברות Enterprise וארגונים גדולים חושבים שהם לא צריכים להגר לפלטפורמות ציבוריות, כי הם יכולים לבנות בעצמם ולתחזק במקצועיות את העננים הפרטיים שלהם – ואם צריך, גם לא מרתיעה אותם ההשקעה ההונית והתקורות התפעוליות של Data Center פרטי. אבל בינתיים רובם מעדיפים לשבת על הגדר ולא להעיר כלבים ישנים, לא לעשות גלים ולא להתאתגר בניהול שינויים.
מצד שני, חברות SMB שבישראל מהוות לפחות 85% מנפח הכלכלה והפעילות העסקית, רוצות לעבור לענן אבל לא תמיד יודעות איך, ומתי, איזה שירותים לצרוך במודל ענן ומה יותר כדאי להשאיר בבית. הקושי נובע מכך, שעיון במחירון שרתים וירטואליים או דמי שכירות יחידת אחסון בענן לא משקפים עלויות אמיתיות, TCO. זו “ראיית מנהרה” שחוסמת את הרושם מתרומת מרכיבים שמחוץ ל-Data Center, כמו תקשורת.
